לפני שנה הגעתי ל"אדם ואדמה" לא מתוך רצון לכבוש פסגות או לצעוד עשרות קילומטרים. הגעתי כי חיפשתי דרך למצוא מחדש את הכוחות והאור שלי, שכמעט כבו אחרי מותו הכואב של בעלי איציק.
כשארז פגש אותי בפעם הראשונה, הוא הסתכל עליי ואמר: "תבואי… בדרך הזו את תמצאי את הכוחות שלך."
באותו רגע לא באמת הבנתי למה הוא מתכוון, היום אני יודעת.
המסעות האלה ריפאו אותי.
דרך ההליכה, הנשימה, החיבור לטבע, הזריחות, הטבילה במעיינות, הטיפוס על ההרים, הלילות תחת כיפת השמיים, למדתי מחדש לנשום.
למדתי לפרוץ גבולות, להתגבר על פחדים, לחבק עצים, לבכות תוך כדי שירה, להתחבר לאנשים מופלאים, להעמיק בעולם הקבלה והיהדות, ובעיקר לתקן את הכלי שלי ולהכניס אליו עוד ועוד אור.
בכל מסע השארתי מאחור עוד קצת מהכאב ובכל מסע אספתי לתוכי עוד קצת כוח.
ואז, דווקא במסע האחרון, קרה לי דבר נפלא.
הרגשתי שאני באמת מתחילה פרק חדש בחיים שלי.
כאילו לאורך כל המסלול הארוך והמטורף שחצינו בארץ ישראל אספתי כוחות, שמתי כוונות, זימנתי זימונים, והלב שלי נפתח מחדש לחיים.
היום אני יכולה לומר בביטחון שהמסעות אולי הסתיימו, אבל הדרך שהם פתחו בתוכי רק התחילה.
הכוונות שזרעתי לאורך הדרך מתחילות להתגשם. הזימונים שביקשתי מגיעים אליי. אני מרגישה שהאור שבאתי לחפש חזר אליי ואפילו בעוצמה גדולה יותר.
אז תודה, ארז, על שראית בי את מה שאני עוד לא הצלחתי לראות בעצמי.
תודה ל"אדם ואדמה" על מסע שהוא הרבה יותר ממסע רגלי.
זה היה מסע של חיים.
מסע שהחזיר אותי לעצמי, לימד אותי לבחור שוב בחיים, ונתן לי את האמונה שהלב שלנו תמיד יודע למצוא את הדרך חזרה אל האור.